תרצה חננאל - דברים לאחות הגדולה

 

מפגש לזכר אמא אירית - סיכום האירוע - אלון

 היום התקיים מפגש הזיכרון, 

התחלנו את המפגש בביקור של כולם ליד הקבר, פעם ראשונה שמגיעים מכל הזרועות של המשפחה, קרוב ל 70 איש הגיעו והיה מרגש מאוד.

לראשונה עופר סיגל וגם אני דיברנו.

כשסיגל דיברה, היה קשה לשמוע, אבל נראה שגם בלי להבין את כל הטקסט, הקהל התרגש מאוד.

לאחר קדיש יתום, שרנו יחד את "עושה שלום במרומיו", שיר שמיכאל אחיה הקטן לימד את כל המשפחה ומאז הוא ההמנון המשפחתי, בתחילה באזכרות של מיכאל ועם הזמן בכל האזכרות המשפחתיות. 

גם חלק מהאחים אמרו דברים, אבל היינו קצרים בזמן אז חלק ויתרו וידברו מאוחר יותר על הספינה. 

דרורה הכינה לאירית מיצג, צבעוני וסיפרה עליו, כשבאמצע העציץ שמייצג את אמא ומסביב האבנים שמייצגות את הילדים והנכדים שמביאים את הצבע. 

מכאן, עברנו לספינה - ראובן, חלקינו הלכנו ברגל דרך החוף של הקיבוץ וחלק יצאו ברכבים.

את ההכנות לארוחה, התחלנו כבר לפני כמה ימים, אבל הבוקר ב 3:00 לפנות בוקר תועדה התמונה הזו מהמטבח שלנו

על הספינה הוגשה ארוחה שלמרות שרון בן דורי לא היה, לא ביישה את הסטנדרט המשפחתי
סוזי ואיילה הכינו הרבה מאוד סלטים, בעזרתו של רון מרחוק, הגיעו אלינו תוספות מרשימות, וארגז יין משובח שעמד בסטנדרטים הגבוהים של עופר.
אנחנו היינו אחראים לחלק המזרחי של הארוחה (מאז שהגרוסמניות הסבירו שאנחנו ממגורשי ספרד, לרוני ברור מה המוצא האמיתי שלי) חומוס, שהוכן במגוון וריאציות, טחינה רגילה וטחינה "אלמר" (אי-ים אישר שזה מוצלח כמעט כמו המקור) ובעזרת החברים הדרוזים של רוני, נוספו הממולאים ויתר התוספות.

תמונה מקצה שולחן האוכל בספינה - ראובן

ולאחר האוכל, שמענו כמה מאלו שהכירו את אמא, גידעון בן דורי, סיפר על הדרך בה ראה את אחותו הגדולה, תמר לאופר, סיפרה על התקופה שגרה אצלינו, מירה אחת החברות הקרובות, סיפרה על החוויה שלה בביתינו. 

בין הסיפורים, הוזכרו הטלפון הציבורי שהיה אצלינו במרפסת, משחקי הבריג' והחוויה שהבית שלנו היה המועדון. 

דברים שבהחלט זכורים גם לנו מאותה התקופה. 

תמר יורדת לאחר שסיפרה ומירה מתחילה את הסיפור מנקודת הראות שלה. עוד בתמונה אור האס ושני בן דורי. 

סיימנו בצילום משפחתי

את הרשימה המלאה, ניתן לראות למטה, סה"כ השתתפו כ 72 אנשים. זו בהחלט התכנסות מכובדת של השבט הגדול שלנו. 

בתוך כל זה, חשוב לי לציין שני קרדיטים במיוחד -

את השייט על הספינה הבן דורים הציעו מיד כששמעו על הרעיון וללא כל תשלום

ולכיסוי כל ההוצאות, דרורה הביאה את עזרא עם פנקס צ'קים עוד בזמן האירוע, שלא יצא חס וחלילה שאנחנו נצטרך לממן. תודה רבה לכולם !

רשם, אלון האס. 

שם	שם משפחה	מספר טלפון	מספר המשתתפים ממשפחתכם	שמות המשתתפים (על מנת שלא תהיה כפילות)
אלון	האס	0507457413	4	רוני, אלון, זהר ושחר
גיל	בן דורי	0536833333	1	גיל וטלי
תמר	יוסיפוב	0522766554	2	תמר וניסים
תרצה ומשה	חננאל	0544878575	2	משה ותרצה
סגלה	האס	0526124731	2	סגלה ויורם
ורד	האס	526124732	2	ורד ותובל
טצי. ושולה	לאופר	0544771155	2	שולה וטצי
כרמית	האס	0525348568	5	אמיר, כרמית, אור, יעל, מיכל
אילנה	בן דורי	0526592439	7	גבי אילנה אייל אינגה שני אוהד רועי ודניאל
סיגל	האס	0507604895	2	סיגל ומעיין
רז	האס	0558858631	2	רז ואיים
אילה ועופר	גלפז האס	0546832248	9	הגזמת 😘
עזרא בן דורי	בן דורי	0505399400	2	דרורה ועזרא
קרן	שחר	0503360932	5	קרן, גיא, פלג, אייל, פטל-בר
מירה	סדן	0528397710	2	מירה וניסים
דייב	לאופר	0523561201	2	דייב ודלית
דרורה	בן דורי	0507358805	2	דרורה עזרא
רוני	לאופר	0523561205	1	רוני
רחל	לאופר	0545344104	2	רחל לאופר, עפר ברגשטין
גדעון	בן דורי	0544597294	6	סוזי עומר יובל יוני מיכל
			4	מיכאל בן דורי
			2	עדי ורותם
			4	ליאור וענת
			72
					הוזמנו גם אבל לא הצליחו להגיע
					אילנה דנגור
					ליאורה דנגור
					הילדים והנכדים של חננאל
					רון וסנדרה עם הילדים
					המשפחה של גיל

אירית כגננת

 בין הדברים שמצאנו, היו גם אלבומים מגן סנונית.

אין לי ספק שההורים של ילדי הגן, היו יכולים להיות רגועים.

בין דפי היומן - אחת לשבוע, אחד הילדים מספר מה עשו באותו היום, אירית כותבת והילד מאייר את הדף. 

תמונות הילדים מופיעים גם ביומן של הגן וגם באלבום התמונות האישי של אירית.

להצצה באלבום לחצו כאן >>

המצגת

לקראת האירוע, אספנו המון תמונות, הכנתי אלבום משותף, שבו הוספתי 10% מהתמונות וביקשתי מהשותפים להוסיף תמונות. 

חלק מהתמונות הוספתי לתוך מצגת - כאשר מעל נותר מקום לשם לתמונה ולצידה מקום לכתוב - למשל, מי בתמונה ? איפה זה צולם ? מה ההקשר ? ואם יש סיפור כלשהו שרלוונטי. 

המצגת היא דינמית, אני מציג כאן את המצגת המקורית עוד לפני שהמשפחה סייעה לעצב

לכניסה למצגת לחצו כאן >>

 

מתוך סיפורו של דיסלקט מפוצה - עמוד נוסף בספר

 אני לא בטוח שלזה מצפים כשהכותרת היא פרידה מאמא, לאמא שמתה כהייתי בן 10. 

אבל זו אולי הדרך שלי להפוך את הלימון ללימונדה - כלומר, לקחת גם את הדבר הקשה ביותר, לצמוח מתוכו. 

אז, אנסה להסביר את החוויה שאני בתוכה דרך הסבר תיאורטי שלקוח מתוך הגישה הדינמית. 

אחד הרעיונות המעניינים של פרויד, כונה "דה-קטקסיס", כלומר, ההפך מטעינה באנרגיה.

אם משהו משמעותי עבורינו, הרי שכל עוד הוא בקרבתנו, אנחנו נהנים מהאנרגיה שלו.
פרויד, אומנם התכוון בעיקר לאנרגיה המינית, אבל ממשיכיו, ראו בכך גם את האנרגיה של הנרקסיסטית - כלומר טעינה של העצמי באנרגיה. 

כך, כל עוד הילד גודל לצד דמות משמעותית שמצליחה לספק לו את חווית ההיקשרות, הרי שהוא מתמלא אנרגיה. 

מרגרט מהאלר, עשתה שימוש בדימוי של תחנת דלק - כאשר הילד בשלב ה"רפרושמו" התרחקות והתקרבות, הוא מקבל מספיק אנרגיה בשביל להתרחק ולהיות עוד צעד לכיוון העצמאות.
אבל, כאשר הוא פתאום נזקק, לא מצליח להתמודד עם החרדה, הוא חוזר לאמא, כמו אל תחנת דלק, היא יכולה להביט בו, לומר משהו או לתת חיבוק והוא נטען מחדש.

עם הזמן, הדמות המשמעותית הזו נטמעת בתוכו.
יחד עם כל הקשרים שהיו הן בינה ובינו והן בינה ובין האחרים.
המונחים הם: "הפנמת אובייקט" ו"הפנמת יחסי אובייקט".

כך, בשלב הראשון, הילד מצליח להסתדר בעצמאות חלקית, על ידי זה שמתחיל לייצר מרחב ביניים, מרחב פנטסטי,
בין היתר, לאמץ "אובייקט מעבר", לפי דונלד ויניקוט.
למשל הדובי, או בד כלשהו, יכול לשמש את התינוק, כדי לחוות שהדמות המשמעותית לא נעלמה לגמרי, היא עדיין אתו.
גם כאשר היא לא בסביבה. אובייקט המעבר, הוא משהו שמחבר בתוך מרחב הביניים בינו ובין הדמות המשמעותית, כך הוא מספק לו את אותה ההרגעה הנחוצה.

בשלב מסוים, האובייקט מופנם, כך שהמרחב הפנטסטי הופך להיות מופשט, די לנו לזכור את האדם האהוב, כדי שנחוש רגועים יותר ונצליח לעשות שימוש במבנים שנוצרו כבר בתוכינו 

אם עד שלב זה, הדמות המשמעותית, הייתה זו שצריכה לספק לנו את ההכלה, כאשר רגש מסוים היה בלתי ניתן להכלה, או אחיזה, כאשר לא הצלחנו ללכת לבד או לשמור על הגבולות או שיקוף מראה, שדרך עיניה של הדמות המשמעותית נראה איך אנחנו נראים, עם התוספת המיוחדת של ההתלהבות והאהבה אלינו. 

בשלב שבו ההפנמה מוצלחת, הרי שהאדם חווה הטמרה, הוא מוצא מתוכו את הכוחות - להכיל את עצמו, לאחוז את עצמו ומפתח עיינים ואוזניים שיאפשרו לו לראות את עצמו ולהעריך את עצמו - לדעת שהוא טוב.  

על הבסיס של כל זה, נוצרת ההזדמנות להיות חלק בעולם, דרך אותה דמות משמעותית. 

אולם, מה קורה, כאשר יום בהיר אחד, היא נעלמת בבת אחת?

אמא טבעה בים. 

מאותו הרגע, כבר אין יותר את מי לשתף ברגשות המשמעותיים ביותר. 

אין יותר מי שיחזיק את היד ויעצור אותנו כאשר אנחנו סוטים מהדרך.

אין יותר מי שיתבונן בנו ויתפעל ממה שאנחנו עושים.

התהליך שפרויד נתן לו את המונח - דה-קתקסיס, מהווה התרוקנות של אנרגיה.

בתוכנו הוצר ריק. אין יותר אפשרות לחזור לאותה תחנת דלק ולהתמלא. 

כך, רגע לפני גיל 10, אני מוצא את עצמי בלי אותה דמות, שאליה הייתי כל כך מחובר. 

בלי אותה השמירה, שגוננה עלי כל כך הרבה פעמים. 

בלי שיתלהב מכל דבר שהילד הזה עושה, כאילו הוא הכי מוכשר בעולם, הכי טוב בעולם והכי אהוב...

הרגע הזה, הוא קשה מאוד. 

ייקח לי שנים עד שאני אוכל לכתוב את השורות האלו.

עד שאני אהיה מסוגל להרגיש את העצב הזה. 

היום, 47 שנים אחרי אותו הרגע, אנחנו עורכים פעם ראשונה טקס אזכרה משותף. 

בתור ילד, הצלחתי לעצור את הבכי, להיות גיבור.
הקשבתי לאבא, שאמר שאין מה להסתכל לאחור, כי זה כבר לא יחזור, המתים מתים והחיים צריכים להמשיך לחיות... 

גם סבתא יעל, די חיזקה את התפיסה הזו, אין מה לבכות על מה שאין...

היום, 47 שנים אחרי, אני יודע שאני כבר מספיק חזק,
שלא אתרסק אם אפגוש את הרגש הכואב הזה. 

בעוד מספר שעות נעמוד ליד הקבר. עצוב. כואב. 

אבל, אני יכול לספר לך אמא, שאני כבר ילד גדול, עוד רגע אפילו אהיה סבא ואולי את לא כאן, אבל כשאני רואה את הבנות שלי, אני יודע שלנכדים שלי יהיו אימהות שקיבלו את היכולת המופלאה הזו. 

בצילום: 

ביקור בבית הקברות - רכיבה מעמיעד

לקראת מפגש הזכרון - מרץ 2022 - הסבר של אלון

 במשך שנים רבות, אנחנו זוכרים איש איש בדרכו את אמא אירית.

עבורי, הזכרונות שמקרבים לאמא, לא היו דווקא מפגש אזכרה ליד הקבר.
נראה לי שגם עבור אבא שלנו ועבור עופר וסיגל, הדרך לזכור ולהרגיש קרוב, לא הייתה דווקא לקיים אזכרה פורמאלית, אלא דברים אחרים שנקשרים אצלינו לאמא, כמו ללכת לטיול ולהיזכר בטבע שלמדנו לאהוב
בזכותה, ישיבה בחוף הים התיכון שבו טבעה, רכיבות עם האופניים שבתאריך היום הולדת ולפעמים בתאריך האזכרה, הובילו אותי עד לגינוסר וחזרה. 

לפעמים, הצטרפו אחת הבנות לרכיבה, לפעמים קבענו ליד הקבר ושם נפגשנו.

אבל הרעיון של לקיים טקס פורמאלי, לא עלה עד היום. 

לאחרונה, סיגל העלתה את השאלה - למה בעצם אנחנו לא מארגנים אף פעם אזכרה לכל המשפחה?
נראה, שהתשובה מורכבת, אבל זה לא קרה.

אם כך, סיגל התעקשה - השנה נארגן. (כשסיגל אומרת נארגן, לנו די ברור למה הכוונה). 

לקחתי על עצמי את החלק של ארגון החומר הווירטואלי - זכרתי שהיו סרטים, ידעתי שיש לנו אלבומים והתחלתי לנסות לאתר אצל אבא. את הסרטים עדיין לא מצעתי... אבל מצאתי המון שקופיות.
כדי לראות מה בשקופיות, ניסיתי להפעיל את המקרן, המקרן כבר לא היה במצב כל כך טוב. 

לשמחתי, אחד מחברי הקיבוץ - ויצמן שבתאי, הצליח לסייע, מצא לי נורה חדשה והחליף את הנתיך, אבל גם אחרי התיקון הזה, המכשיר עדיין היה די צולע.

אחרי כמה ניסיונות לראות שקופיות, מצאתי את עצמי מתנסה כמכונאי... 

החלטתי לשלוח את כל השקופיות לחברה שהופכת לדיגיטלי וכרגע ממתין...

כמובן שהדברים היו קצת לחוצים, החברה שמעבירה שקופיות לקבצים, הבהירו לי, שזה יהיה אחרי פסח... הבהרתי - שהתאריך קרוב מאוד והוא מצדו אמר - אם לא תעביר מחר, זה יהיה רק אחרי פסח. אז, היות שלא הצלחתי לצפות בהם, ארזתי את מאות השקופיות ושלחתי. שאל כמה - אמרתי - מעריך 250... 

מכל מקום, הוא הבהיר לי שהיו בארגז 800 ולא יספיקו את הכל עד לתאריך... אמרתי - שזה ממש לא מה שהתכוונתי, אין לי  תקציב ל 800, עצרו עכשיו. כמה עשיתם? 400... 

אז, חצי מהשקופיות הומרו. את התמונות במחשב הספקתי לראות והעלתי את אלו שנראו לי רלוונטיות לתוך אלבום משותף.

את האלבום שיתפתי כך שכל אחד מהמשתתפים באירוע יכול להוסיף תמונות וגם להוריד מהתמונות אליו, כדי שאם ירצה למשל להוסיף למצגת - יוכל להוסיף. 

אה... כן, יש גם מצגת - את התמונות הכנסתי למצגת, אבל השארתי למשפחה לכתוב מה יש בכל תמונה, איפה זה צולם? מתי? ואם יש להם סיפור רלוונטי. 

איך נציג? מה בדיוק יתרחש באירוע?

את זה אני עדיין לא יודע. 

לגבי הסרטים -

אם למשהו מכם יש סרטים מהתקופה ההיא - לפני 1975, נשמח מאוד לצפות.  

באירוע נגיע לבית הקברות, שם נדבר קצת, נשיר יחד את עושה שלום במרומיו ונלך לספינה, (או ניסע ברכב) בספינה יהיה אוכל ולפי הרישום שעשיתי כבר למעלה מ 60 משתתפים. 

נתראה במפגש הזכרון ב 23.4.22 בשעה 11:00 ליד בית הקברות בגינוסר.